חיוב בעלי שליטה בחוב ארנונה של חברה פרטית חדלת פרעון / עו”ד דוד חרותי
חיוב בעלי שליטה – מיהו בעל השליטה – “יזהר בעל השליטה”
בעל שליטה בהתאם להגדרת בסעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה הוא מי שמחזיק ב- 10% לפחות מהון המניות.
בעל שליטה בהתאם לסעיף 119א(ד) לפקודה הינו מי שמחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים מהזכויות האמורות בסעיף 32(9)(א) לפקודה – החזקה של לפחות 10 אחוזים מהון המניות של החברה או הזכות למנות מנהלבה. כמו כן יש לציין גם את אפשרות שירשורשל חיוב בעל שליטה אחד בבעל שליטה אחר כמו גם של תאגיד אחד בחוב ארנונה של תאגיד אחר–הכל בתנאי שאליהם הועברו נכסים מהתאגיד החייב – בהתאם לסעיף 119א(א)(2) – ישירות מבעל השליטה של התאגיד אליו הועברו הנכסים.
יש שתי האפשרויות לחיוב בעלי שליטה, בעת הזו:
א. הרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999 בשילוב סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ”ג – 1992, איפשר בעבר להיפרע מקניינו הפרטי של בעל מניות, אך זהו הליך מסורבל וחובת ההוכחה היא בבחינת “המוציא מחברו עליו הראיה”, כלומר הרשות צריכה להוכיח.
ב. בעשור האחרון מתאפשר לרשות המקומית להיפרע באופן ישירמקניינם הפרטי של בעלי השליטה מבלי להתייחס לעיקרון “האישיות המשפטית הנפרדת” ולעיקרון “הגבלת האחריות”– קרי מדובר במכשיר חדש של הרמת מסךהמשלב בין ס’8(ג) לחוק ההסדרים בצירוף ס’ 119א(א) לפקודת מס הכנסה.
אמנם הציר המרכזי בשתי הדרכים לחיוב בעל השליטה הוא סעיף 8(ג), כאשר ההבדל שבדין הוא שסעיף 119א(א) מחליף את סעיף 6– אך הבדל קטן זה מוביל להקלת הגביה מצד הרשות וזאת כי בשימוש בסעיף 6 נטל ההוכחה הוא על התובע ואילו בשימוש בסעיף 119א(א) נטל ההוכחה יהיה על הנתבע.
נדגיש כי מדובר באפשרות גביה בגין חוב ארנונה בלבד– לא ניתן לגבות מבעלי השליטה חובות מוניציפליים אחרים, כגון: מים, ביוב וכד’.
ראוי לציין כי התנאי המספיק לגביית חוב מבעל שליטה בחברה חדלת פירעון שהותירה חובות ארנונה הוא רק במקרים שבעל השליטה הבריח מנכסי החברה ובגובה שווי הנכסים שהעביר.
כך גםבמקרים של העברת נכסים בתמורה חלקית– ניתן להיפרע מנכסי בעלי השליטה רק באופן חלקי יחסית לערך העברת הנכס.
התנאים והאפשרויות אשר בשני המכשירים באמצעותם ניתן להיפרע מנכסי בעל שליטה
- הרמת מסך מכוח סעיף 6 לפי תיקון 3 (17/03/2005) לחוק החברות
הרמת מסך ההתאגדות הנה ייחוס החובות של החברה לבעלמניה בה וההפך.
בשנת 2005 תוקן החוק בתיקון מס’ 3 אשר צמצם את העילות להרמת מסך וקבע כי הדבר יעשה רק במקרים חריגיםבהם מוכחבעליל כיהייתה כוונה להונות נושה או לפגוע בתכלית החברה כך שהיה שימוש לרעה במסך ההתאגדות בתרמית ובמודעות– במקרים בהם עניינים אלה יוכחו, ביהמ”ש ייחסאת החוב של חברה לבעל מניה בה.
מכאן שנטל ההוכחה הוא על התובע הרמת מסך לשכנע את בית המשפט לנקוט בצעד קיצוני מעין זה, כנדרש בסעיף 6(ב) לחוק החברות– וזה לא קל. תנאים אלה יהיו נכונים לכל סוגי החברות, לרבות בין חברות באשכול חברות, חברות משפחתיות בניהול אותו הגורם, חברות שהוקמו ללא צידוק כלכלי אלא למטרת הונאה, חברות בהן בעלי מניות רוקנו את החברה כדי להתחמק מתשלום חובות וכיו”ב מקרים הנופלים בגדר התנאים כאמור לעיל.
- הרמת מסך מכוח התיקון בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים
נטל ההוכחה של התנאים הנדרשים להרמת מסך לפי סעיף 6 מקשים מאד, מטבע הדברים, על הרשות לגבות את חובותיה ולפיכך פונות הן למכשיר החדש הקיים מאז התיקון בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ”ג – 1992, אשר בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004–תיקון המגדיר את התנאים לשם גביית חובות ארנונה מבעלי שליטה בשילוב ס’ 119א(א) לפקודת מס הכנסה.הסעיף תוקן במטרה להקל על הרשויות המקומיות את גביית המיסים וע”מ למנוע התחמקות חברות מתשלום ארנונה לאחר הפסקת פעילותן. השינוי מאפשר לחייב בעל שליטה בחברה פרטית בחובות הארנונה של החברה בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה – קובע את הנסיבות בהן תותר הרמת המסך לפי חוק ההסדרים.
להלן התנאים להרמת מסך מכח ס’ 8(ג) בשילוב ס’ 119א(א)
משילוב שני הסעיפים הנ”ל עולה, כי על מנת שרשות מקומית תוכל לגבות חוב ארנונה של החברה מבעלי השליטה בהצריך שיתקיימו תנאים מיוחדים של חוסר תום לב מצד בעלי השליטה, לדוגמא: העברה של נכסים שהיא בבחינת הברחת נכסים. בנוסף, נדרש כי יתקיימו התנאים הבאים במצטבר:
1. הנכס אינו משמש למגורים.
2. מדובר בחוב ארנונה סופי – חלוט.
3. החברה לא פרעה את החוב.
4. החברה הפסיקה את פעילותה.
5. הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה.
6. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
בהתקיים התנאים הנ”ל במצטבר, מתאפשר בהתאם סעיף 119א לפקודת מס הכנסה לגבות החוב מבעל השליטה – “חזקת ההברחה” שהיא חזקה הניתנת לסתירה – כאשר מדובר בחוב מס הכנסה מדובר בסתירתה בפני פקיד השומה ובאשר לחובות ארנונה מדובר בסתירתה בפני הרשות המקומית – בדר”כ בפני מנהל הארנונה, או לחלופין בפני בית המשפט.
חוקתיות ותכלית ראויה באשר ל”חזקת ההברחה” בפסיקה
- ע.א. 2139/08 דן הלל נ’ מועצה מקומית כפר שמריהו (פורסם בנבו), קבע ביהמ”ש, כי מאחר ולרשות המקומית אין כל דרך לפקח על קיומם של נכסים בתאגיד הרי שנטל ההוכחה להראות כי לא הוברחו נכסי התאגיד, או שלא היו נכסים כלל, או לחלופין, כי הנכסים הועברו תוך קבלת תמורה, מושתת על בעלי השליטה – זו תכלית החקיקה בעניין זה של גבית חובות ארנונה.
- בעת”מ 36449-03-13 מרדכי ענבר נ’ עיריית חיפה (פורסם בנבו), קבע ביהמ”ש כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים, ואלו הועברו לבעל השליטה בה ללא תמורה, ולפיכך חובת תשלום המסגוברת על הזכות לפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות תשמ”א–1981 וכן על סעיף 7 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – קריהתנאים להרמת המסך שיצרו סעיפי החקיקה הנ”ל הינם חוקתיים ולתכלית ראויה.
סיכומו של דבר – “יזהר בעל השליטה” מהברחת נכסים ומהצגת מצגים מלאכותיים שאין בידו להוכיחם כדבעי, שכן בהתקיים התנאים שנמנו לעיל קמה חזקה לפיה: לתאגיד שחדל מפעילות היו נכסים; הנכסים עברו לידי בעלי השליטה; הנכסים עברו ללא תמורה. כל עוד לא נסתרה חזקה זו – ברמה של הטית מאזן ההסתברויות (בפני מנהל הארנונה) – ניתן לגבות חוב ארנונה חלוט בגין נכס שאינו למגורים מבעל השליטה בתאגיד.