בניין שאינו ראוי לשימוש – בניין שנהרס או ניזוק (תיקון 131 תשע”ב-2012)
“המהפכה”– תיקון 131
בניין שאינו ראוי לשימוש זכאי לפטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות.תיקון 131 (תשע”ב-2012) לסעיף זה בפקודת העיריות עושה מהפכה של ממש בחיוב הארנונה בגין בניין שאינו ראוי לשימוש, אד-אבסורדום.
פס”ד “המגרש המוצלח”
בפסק הדין המרכזי שהוא כ”עוגן” של ממש בעניין זה, בר”מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע”מ נ’ עיריית תל אביב יפו – מנהל הארנונה, (30/12/2009)(פורסם בנבו), השופטים: נאור מרים (נשיאת ביהמ”ש העליון), אשר גרוניס (נשיא ביהמ”ש העליון בדימוס) והשופטת אסתר חיות, דנו בטענה המרכזית: עיריות תל אביב וחיפה ל”מבחן הכדאיות הכלכלית” ופסלו אותו מכל וכל באשר יש במבחן זה משום פגיעה לא חוקתית בקניין לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך הוא לא חוקתי ויש בו לפגוע בחופש האישי של הנישום ובקניינו, וכ”ז ללא הסמכה בחוק ובניגוד לחוק יסוד: משק המדינה הקובע כי “מסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו”.
מדובר בדיון מאוחד בשלוש בקשות רשות ערעור בהן דנים שלושה מבכירי ביהמ”ש העליון, וזאת בשאלה המשותפת: האם ניתן למנוע פטור מארנונה לפי סעיף 300 לפקודת העיריות בנכס כאשר יש כדאיות כלכלית להפכו לשמיש, כתנאי למתן הפטור. ביהמ”ש קובע פה אחד כי די בכך שהנכס אינו ראוי לשימוש ואין משתמשים בו בפועל כדי לקבל הפטור ואין להוסיף תנאים נוספים לכך – כל זאת לפי סעיף החוק ותכליתו, קרי אין מקום להמשיך ולבדוק האם קיימת אפשרות כלכלית להפיכת הנכס לשמיש כתנאי למתן הפטור. שלילת הפטור בדרך זו היא מעשה של הטלת מס ללא הסמכה בחוק, קובע ביהמ”ש פה אחד– “תימרוץ” מסוג זה אין לו עיגון בדיני הארנונה, ואת החבות קובע מצבו של הנכס ולא התנהגות הנישום. זאת ועוד, קובע ביהמ”ש כי מבחן הכדאיות הכלכלית פוגע בזכות לשוויון (אשר מעוגנת בפסיקות רבות הנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ובכך מנוגדת היא לתכלית אשר בכל דברי החקיקה, מה גם שפוגעת היא גם בזכות הקניין, אשר בחוק היסוד. לפיכך, אין לשלול את הפטור יהא משכו אשר יהא – הפטור מתקיים ללא הגבלת זמן כל עוד הנכס אינו ראוי לשימוש.
המחוקק כ”אפוטרופוס מחנך”– סותר את “המגרש המוצלח”
והנה כי כן, מצא המחוקק לנכון לתקן את פקודת העיריות סעיף 330 בתיקון 131 ושלל בכך את כל קביעות ביהמ”ש, כאמור לעיל. התיקון קבע כי תקופת הפטור תהיה מוגבלת לשלוש שנים (נכס שהיה פטור 12 שנים ויותר יהיה פטור שנתיים, בהוראות המעבר), אח”כ ישלם הנישום סכום מזערי הקבוע לסוג הנכס לפי השימוש האחרון שנעשה בו, למשך חמש שנים –לאחר 8 השנים ישוב ויינתן שוב פטור מלא, מין שעטנז כזה (התקופות יספרו ברציפות או במצטבר).לכאורה הגבלת הפטור מטרתה לעודד את המבקש לסיים שיפוציו בזמן סביר או להמריץ בעלי נכסים להשמיש את נכסיהם – כאילו לא רוצים בעלי הנכסים ליצר רווחים בגין הנכס שלהם. אין להתעלם מהעובדה כי בתיקון זה יש מימד פטרנליסטי ואף אבסורדי בכך שהרשות המקומית הופכת בעצם ל”אפוטרופוס מחנך” לבעל הנכס. מה גם שהמחוקק מתעלם מבעיות אובייקטיביות שאולי מנעו מבעל הנכס לממש את רווחיו על הנכס ומשיקול דעתו הכלכלי האוטונומי– שיקולים המתייחסים לבעיות הנובעות מאטרקטיביות או רנטביליות של הנכס, קרי המחוקק נכנס לנעליו של בעל הנכס ומכריח אותו לממש את הנכס גם אם מדובר בהפסד. גישה מסוג זה חוטאת לתכלית החקיקה, פוגעת בבעלי הנכסים באופן בלתי סביר ושרירותי. אשר על כן היא לא חוקתית כאמור לעיל בפרשת המגרש המוצלח.
האבסורד ב”מיטבו”
להבהרת האבסורד אשר בתיקון תוהה הח”מ מה קורה באם הסכום המיזערי, לפי השימוש האחרון, לאותו משך של 5 השנים הוא לפי סיווג בנק או ביטוח – מדובר בהפסדים כבדי משקל לבעלי הנכס ומקור התעשרות קל ומהיר לרשויות המקומיות. מה קורה באשר לנכס שלא הסתיימה בנייתו מסיבות שאינן תלויות בבעל הנכס? ומה קורה אם לבעל הנכס אין יכולת לקבל אשראי מהבנק להשמשת הנכס באופן זמני בשל עומס מילוות? ומה קורה באם בעל הנכס נקלע למצוקה כלכלית זמנית, האם יש להעמיס עליו עול נוסף ו/או לחייבו בפועל למכור במחיר הפסד? ועוד כהנה וכהנה שאלות שאין עליהן מענה מלבד הניסיון הנואל להעשיר את הקופה של הרשויות המקומיות שלא כדין – אין בה ולא כלום עם רציונל המחוקק המבקש לכאורה לעודד ניצול יעיל של מבנים ושימוש בהם למטרה כלכלית. ברמת המקרו, הח”מ לתומו חשב כי הממשלה מקיימת מדיניות של משק חופשי והתערבות מועטה ככל הניתן בשוק החופשי – בתיקון זה אין את עקרון “היד הנעלמה” אלא את עקרון היד בולשביקית המתערבת באופן גס בענייניו ובשיקול דעתו של בעלת הנכס באופן לא חוקתי.
התיקון הוא לא חוקתי
זאת ועוד, כאמור בפרשת המגרש המוצלח, המבסס את קביעתו על דנ”פ 2316/95 גנימאת נ’ מדינת ישראל, (פורסם בנבו), כל נורמה חקוקה צריכה להתפרש בהשראתו של חוק יסוד – תיקון זה, אינו עומד בדרישות חוקי היסוד. כל המתבסס על תיקון זה המגביל את תקופת הפטור פועל באופן שאינו חוקתי.לפיכך תיקון זה לא יעמוד במבחן בג”צ באשר לשאלה העקרונית: האם ניתן להגביל או לא ניתן להגביל הפטור, עפ”י חוקי היסוד לבעלי בניין שאינו ראוי לשימוש. כרגע מדובר בשעטנז שלא קובע עקרונות מלבד כאלה המעשירים את קופת הרשויות.
האבסורד הוא בכך שאין הגיון, עקביות ושכל ישר בתיקון זה מלבד העובדה שתוצאת התיקון מקנה לרשויות המקומיות הכנסה נוספת למשך 5 שנים – בכך בעצם “יזכו” הרשויות המקומיות בהכנסה מין ההפקר ושלא עפ”י זכות שבדין, לכאורה.
משמעות התיקון בהיבט “עשיית עושר ולא במשפט”
לא זו אף זו, אם כך הדבר הרי שבין היתר מדובר בהפרת חוק “עשיית עושר ולא במשפט”, תשל”ט-1979, סעיף 1 המחייב השבה בידי מי שקיבל שלא עפ”י זכות שבדין זכיה שלא היה צריך לקבלה – נכס, שירות או טובת הנאה אחרת, בין אם היא באה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. זאת ועוד, בסעיף 6 לחוק זה נקבע כי הוראות החוק יחולו גם על המדינה ואין בו לגרוע מתרופות אחרות – דבר הפותח פתח רחב ביותר לתביעות מסוגים שונים לרבות תביעות השבה ו/או תביעות נזיקיות וכיו”ב עפ”י מידת שמירת הדינים וכד’, עת יפסקו הפסיקות הראשונות בעניין התיקון ומשמעותו – שהרי מדובר פה לכאורה בסתירה שלחוקי יסוד ופסקי הדין דוגמת המגרש המוצלח, כאמור לעיל.
2016 – שנת ההכרעה ופסיקה
אמנם עדיין אין פסיקות בעניין התיקון מאחר ותחולת התיקון היא 01/01/2013 ותחילת הגביה העיקרית תהיה החל משנת המס 2016 – עדיין לא חלפו שלוש שנות הפטור הראשונות. יש להניח כי עתירות בעניין זה יבשילו בעת הקרובה.